פרשת שמיני

חנוכת המשכן
במהלך שבעת ימי המילואים עובד משה במשכן ומלמד את הכהנים את עבודות הקודש. והנה מגיע היום השמיני, הוא ראש חודש ניסן, היום הראשון לחנוכת המזבח על ידי אהרן ובניו הכהנים. משה מזמן את זקני ישראל שייווכחו גם הם לראות כי הצבתם של אהרן ובניו במשמרת הכהונה נעשית על פי דבר ה'. באותו יום מקריב אהרן קרבנות 'חטאת' ו'עולה' המיוחדים בעבורו, וכן קרבנות חטאת, עולה ושלמים בעבור העם. גם בניו משתתפים בעבודה ועוזרים על ידו. מלבד הקרבנות האמורים, מקריבים הם גם את קרבנות התמיד הנוהגים בכל יום – ערב ובוקר.
בתום עבודתו נושא אהרן את כפיו ומברך את בני ישראל בברכת כהנים המיוחדת: "יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך ויחונך, ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום". משה ואהרן נכנסים יחדיו למשכן. ולאחר שמשה מלמד את אחיו את סדר הקטרת הקטורת, מבקשים הם מה' שישרה שכינתו על המשכן. בצאתם הם מברכים את העם: "ויהי נועם ה' אלוקינו עלינו, יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידכם". תפילתם מתקבלת, וכפי שמתאר הכתוב בסוף הפרק "וירא כבוד ה' אל כל העם. ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים, וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם".
מיתת נדב ואביהוא בני אהרן
שניים מבניו של אהרן, נדב ואביהוא, לוקחים מחתות ובהם קטורת ונכנסים להקטיר במשכן. ואזי: "ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם, וימותו לפני ה'". יש מחכמי ישראל האומרים שמתו משום שהורו הלכה בפני משה רבם, ואחרים אומרים שנכנסו שתויי יין למשכן. על כל פנים, מבואר בפנימיות התורה כי השניים, שהיו ודאי צדיקים, מתו בהיותם שרויים בדרגת התעלות גבוהה הנקראת 'כלות הנפש'. מעידים על כך דברי הניחומים של משה לאהרן: "הוא אשר דיבר ה' לאמור – בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד."
משה קורא לבני דודו – מישאל ואלצפן – ומצוה עליהם להיכנס למשכן, להוציא את גופות נדב ואביהו ולשאתם אל מחוץ למחנה. אהרן ובניו (אלעזר ואיתמר), אינם מורשים לצאת מהמשכן בשל היותם המשרתים בקודש, ועל כן מורה להם משה לבל ינהגו במנהגי אבלות. את מנהגי האבלות יקיימו בני ישראל, וכלשון הכתוב: "ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה'".
איסור עבודה (והוראה) בשכרות
אהרן מורה לכהנים כי אסורה בתכלית העבודה במשכן במצב של שכרות. כהן העובד בשכרות חייב מיתה. מפסוקים אלו למדים חז"ל גם בנוגע לאיסור הוראת התורה ופסיקת ההלכה במצב של שכרות.
איסור עבודת כהנים אוננים
התורה מביאה דין ודברים בין משה לבין אהרן ובניו השרויים במצב הנקרא 'אוננות'. 'אונן' הוא קרוב המת בקרבה ראשונה, טרם הקבורה. לאחר מיתת נדב ואביהואבני אהרן, מתעוררות שאלות הלכתיות באשר להקרבת קרבנות ואכילת בשר הקודשים על ידי כהנים אוננים. ומפרטת התורה כי הכהנים אסורים לעבוד במשכן כשהם אוננים, מלבד הכהן הגדול שרשאי לעבוד גם כשהוא אונן. כמו כן אכילת בשר הקודשים אסורה על כהנים אוננים, ורק ביום השמיני למילואים, מותרת להם, כהוראת שעה, אכילת הקודשים המיוחדים ליום זה, מלבד שעיר החטאת שאהרן נמנע מלאוכלו בהסכמת משה.
בעלי חיים, נבראי המים, בעלי כנף וחרקים
בנוגע לקדושת וטהרת בני ישראל מיתר העמים, מפרטת התורה את סימני בעלי החיים הכשרים המותרים באכילה: "מפרסת פרסה ושוסעת שסע" – בהמה בעלת פרסה, ושפרסתה סדוקה לכל אורך גובהה; "מעלת גרה" – שדרכה להעלות את המזון שנכנס למעיה כדי ללעסו שוב לשם עיכול נוסף.
התורה מקפידה למנות גם את בעלי החיים שיש בהם רק אחד הסימנים (להזהיר מפני אכילתם, אף שיש בהם אחד מסימני הכשרות). ואלו הם: הגמל, השפן, הארנבת והחזיר.
כל אלו, ואחרים שאין בהם סימני הכשרות האמורים, אסורים באכילה ופגריהם טמאים ומטמאים. (גם בעלי החיים המותרים חייבים כמובן בשחיטה כשירה, וטעונים הכשרת בשרם קודם אכילתו). סימני הכשרות לנבראי המים הם הסנפיר והקשקשת. ומונה התורה גם את בעלי הכנף האסורים: הנשר, הפרס, העזנייה, הדאה, האיה, העורב, בת היענה, התחמס, השחף, הנץ, הכוס, השלך, הינשוף, התנשמת, הקאת, הרחם, החסידה, האנפה, הדוכיפת והעטלף. גם החרקים השונים – "שרץ העוף ההולך על ארבע" – אסורים באכילה, מלבד אלו שלהם יכולת ניתור. (כיום מקפידים אנו לאכול רק בעלי חיים הידועים בוודאות כמותרים על פי המסורת שבידינו).
דיני טומאה וטהרה בבעלי החיים ובכלים
בנוסף לבעלי החיים הטמאים הנ"ל שאסורים באכילה ופגריהם טמאים ומטמאים, מונה עוד התורה שמונה שרצים המטמאים במגע: החולד, העכבר, הצב, האנקה, הכוח, הלטאה, החומט והתנשמת. הנוגע בנבלתם הטמאה של בעלי החיים הכשרים יטמא, ולטהרתו יטבול וימתין עד הערב. הנושא אותם מיתוספת בו גם טומאת בגדים, ולטהרת בגדיו יכבסם ויכשירם.
טומאת כלי חרס (שאינם ניתנים לטהרה) חמורה מטומאת כלים אחרים. ועל כן כלי חרס שנגעה בהם טומאה יש לשוברם ולהוציאם מכלל שימוש – "שבירתם היא תקנתם". מאכל שבא במגע עם רטיבות, נעשה מוכשר לקבל טומאה. טהרתם של הטמאים היא על ידי טבילתם במעיין מים חיים או במקוה מים.
בסיום נושא הטומאה והטהרה מדגישה התורה את ענין קדושתם של ישראל: "כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוקים, והייתם קדושים, כי קדוש אני".