פרשת קדושים

חובת הקדושה בישראל
פרשתנו ממשיכה בענין שנסתיימה בו הפרשה הקודמת: "קדושים תהיו", ומוסיפה את הטעם לכך באופן ברור ומודגש – "כי קדוש אני". חובתם של ישראל (עם ה') להיות מופרשים מן העריות ומן העבירות היא בשל קירבתם המיוחדת לקדושת הבורא.
דינים בתחומים שונים
"איש אמו ואביו תיראו" – בפסוק זה מרמזת התורה אודות ענין החינוך העצמי בדרך של התגברות על הטבע, שלכן מקדים הכתוב יראת האם ליראת האב, שלא כבפסוק "כבד את אביך ואת אמך". שם מקדימה התורה את כיבוד האב, כיון שעל פי רוב (בדרך הטבע) ירא הבן מאביו יותר מאמו ומכבד את אמו יותר מאביו.
"ואת שבתותי תשמורו" – בכך שהתורה ממשיכה ומזהירה אודות שמירת השבת באותו פסוק בו אנו מצווים על יראת ההורים, מרמזת היא כי הבן והאב מחוייבים שניהם בכבוד ה' בשווה. ולפיכך באם יצווה האב את בנו לעבור על דבר ה' ולחלל את השבת, אל לו לבן לשמוע לאביו.
- איסור עבודה זרה – אכילת זבח השלמים מותרת רק ביום הקרבתו ומחרתו, והשאר יישרף – בעת הקציר, יש להשאיר את פאת השדה עבור מלקטים עניים, וכן את השיבולים הבודדות הנשמטות מידי הקוצרים – גם בכרם, יש להשאיר עוללות ופרט עבור העניים (עוללות – הם האשכולות מדוללי הענבים, ופרט – הם הענבים שנופלים ארצה בשעת הבציר) – אסור לגנוב ממון או שווה ממון (איסור גניבה שבעשרת הדיברות אינו מתייחס לממון כי אם לגניבת נפש), אין לכחש בפיקדון או בהלוואה, או לשקר בשבועה בכל ענין ובכל אופן הקשור לעניני ממונות – אסור להישבע לשקר – אין לעכב שכר שכיר ואסור לגזול – אסור לקלל שום אדם – אין לתת מכשול לפני עיוור (משמעותו הרחבה של האיסור היא שגם אסור להטעות, כגון להשיא עצה מטעה לאדם שאינו מתמצא בתחום מסוים) – יש לשפוט בצדק: אין להטות את הדין לטובת הדל מפני מסכנותו או להטותו לטובת העשיר בשל כחו – אין לעסוק ברכילות – "לא תעמוד על דם רעך" – אין לעמוד מן הצד כאשר אדם עלול למות בשעה שאנו יכולים להצילו – איסור שנאת אחים – החובה להוכיח עוברי עבירה – איסור הנקמה – אין להשיב לאדם כגמולו – איסור הנטירה – אין להזכיר לאדם כי נהג בנו שלא כראוי תוך הדגשה כי אנו נוהגים כלפיו אחרת – מצות "ואהבת לרעך כמוך" – איסור הרבעת מיני בעלי חיים שונים זה בזה – איסור כלאיים בגידולי קרקע (כמו זריעת גפן וחיטה יחדיו) – איסור שעטנז באריגים (טווית צמר ופשתים יחדיו).
קרבן אשם שפחה חרופה
השוכב עם 'שפחה חרופה' (היא שפחה ששוחררה למחצה) אינו חייב מיתה, באשר עדיין אינה ככל בת ישראל, אך מכל מקום חייב הוא בהבאת קרבן אשם.
פירות עורלה ופירות שנה רביעית הנוטע אילן, לא יאכל את פירותיו שלוש שנים ראשונות מהנטיעה. בשנה הרביעית הפירות מותרים רק בבחינת "קודש הילולים לה'", היינו שחובה להעלותם לירושלים ולאוכלם שם בטהרה. כמו כן ניתן גם לפדות פירות אלו בשווים הכספי ובכסף זה לקנות דברי מאכל אחרים על מנת לאוכלם בירושלים. פירות השנה החמישית מותרים לאכילה ולכל מטרה.הקב"ה מבטיח כי שמירת מצוות אלו תמשיך ברכה בפרי הארץ.
דינים נוספים בענין קדושת ישראל
- "לא תאכלו על הדם" – חז"ל למדו מפסוק זה איסורים רבים, ביניהם איסור אכילת קרבן לפני זריקת דמו אל המזבח; איסור אכילת בשר בעל חי קודם יציאת נפשו ממנו – אין לעסוק בחיזוי עתידות על צורותיו השונות – אין לגלח את כל הראש וכן גם לא את פאות הראש ולהשוותן מעל גובה האוזן – אין לגלח בתער את הזקן – אין לשרוט בבשר הגוף כאות אבל (על המת) או לקעקע בו כתובת קעקע בעור – איסור מסירת הבת לזנות – מצות יראת המקדש ושמירת קדושת השבת – אין לפנות אל האוב והידעוני – סוגים שונים של חוזי עתידות ויוצרי קשר עם המתים בכח הטומאה – מצות כיבוד מבוגרים וזקנים (תלמידי חכמים) – החובה לירא מאלוקים (הרואה ללבב) – איסור ביזוי הגר – החובה להקפיד על מסחר הגון וישר כולל האיסור לרמות במשקל או במידה.
עתה מזהירה התורה מפני עבירות חמורות שעונשן מוות:
- איסור העבודה זרה ל'מולך' (שעובדיה מבעירים מדורה ומעבירים מעליה את הילדים). דינו של העובר על איסור זה – מיתה. ה' מזהיר, אשר אם יעלימו הסובבים עיניהם מעובר עבירה זו ולא יביאוהו לדין, יפרע ה' ממנו וממשפחתו וכן מכל הסובבים אותו. – איסור הפניה אל האובות והידעונים למיניהם. – האיסור לקלל אביו ואימו. – התורה מפרטת בהקשר זה גם את איסורי העריות: אשת איש, אשת אביו, כלתו, משכב זכר, בהמה, אחותו מאביו או מאימו, אשה נידה, דודתו מאביו או מאימו, אשת הדוד, אשת אחיו, האיסור לשאת אשה ובתה וכן אשה השוכבת עם בהמה.
גם בפרשיה זו, קושרת התורה את ירושת הארץ הטובה, המקיאה את הגויים בשל מעשיהם הרעים, עם האזהרה לישראל לבל יסגלו את מנהגי תושבי הארץ הקלוקלים, ולא – יגורשו אף הם מן הארץ הקדושה.
קדושה גם בכשרות המאכל
קדושת ישראל המייחדת אותם מכל העמים מתבטאת גם בשמירה על כשרות מאכליהם. לפיכך עליהם להבדיל למאכלם רק את הבהמה והעוף הטהורים ולפרוש ולהיבדל מהבהמה, העוף, השקצים והרמשים הטמאים ואסורים באכילה.
דינם של האוב והידעוני
התורה כבר אסרה קודם את הפנייה אל האוב והידעוני, וכאן, כבשאר הענינים האחרונים, מוסיפה היא בענין עונשם של העוסקים בזה ומלמדת כי דינם מיתה בסקילה.