תשעה באב – רקע, הלכות ומנהגים

לאורך כל הדורות מאז חורבן בית המקדש מתאבל עם ישראל בכמיהה לבניינו. מבט חטוף בלוח השנה היהודי ובסידור התפילה מבהיר מיד את מרכזיותו של בית המקדש בהוויה היהודית. שלוש פעמים ביום, בסיום תפילות העמידה, אנו מוסיפים ומבקשים: "שייבנה בית המקדש במהירה בימינו", וגם ליל הסדר מסתיים בהכרזה "לשנה הבאה בירושלים". בית המקדש הוא המקום המיועד לעבודת האדם את בוראו ובו שוכן הקב"ה ומתגלה לעמו. התורה מחייבת כל יהודי במצות העליה לרגל אל המקדש שלוש פעמים בשנה, שם יתראה לפני האלוקים וגם יראה "את פני ה' אלוקיך" – יראה את פני השכינה. לפיכך בניין בית המקדש הוא תמצית משאלותיו של העם היהודי לדורותיו, שהרי כל צרות וייסורי עמנו אינם אלא תולדה של חורבן בית המקדש. הכמיהה לבניינו הינה למעשה הציפייה לבניינה המחודש של האומה היהודית ושיבתה למקומה הראוי לה. ואזי תחזור השכינה לשכון בישראל ותשפיע מאורה גם על העולם כולו.
ט' באב – יום של פורענות
המשנה במסכת תענית מפרטת חמש פורעניות קשות שאירעו לעם ישראל במהלך הדורות ביום ט' באב:
א. חורבנו של בית המקדש הראשון – הבית הראשון שנבנה על ידי שלמה המלך עמד על מכונו ארבע מאות ועשר שנים, ונחרב בימי צדקיהו המלך ביד צבא נבוכדנצר מלך בבל בתשעה באב בשנת שלושת אלפים שלוש מאות שלושים ושמונה לבריאה (לפני למעלה מ- 2,400 שנה).
ב. חורבנו של בית המקדש השני – עם חורבנו של בית המקדש הראשון הוגלו בני ישראל לבבל. לאחר גלות בת שבעים שנה, התיר כורש מלך פרס את התחלת בנין הבית השני והמוני יהודים גולים עלו לירושלים. במקורות מסופר כי בעת הנחת היסודות לבניין בית המקדש החדש נתערבו קולות הבכי של הזקנים שראו בכבודו ותפארתו של הבית הראשון, עם תרועות השמחה של יתר העם. עשרים ושתיים שנה חלפו עד אשר הושלם בית המקדש השני, והוא עמד על תילו ארבע מאות ועשרים שנה.
בימי רבי יוחנן בן זכאי, לאחר מצור כבד על ירושלים שנמשך חודשים ארוכים, כבשו הלגיונות הרומיים את העיר והעלו באש את בית המקדש. היה זה בתשעה באב בשנת שלושת אלפים שמונה מאות עשרים ושמונה שנים לבריאת העולם (לפני למעלה מ 1900- שנה).
בין התיאורים המצמררים על אשר אירע בעת השריפה מסופר במדרש: "כשראה כהן גדול שנשרף (בית המקדש), עלה לראש גגו של היכל ועמו כיתות- כיתות של פרחי כהונה ומפתחות ההיכל בידיהם. אמרו לפני הקב"ה: 'ריבונו של עולם! הואיל ולא זכינו להיות גזברים נאמנים לפניך – הרי מפתחות ביתך מסורים לך'! וזרקום כלפי מעלה. יצאה כמין פיסת יד וקיבלתם. כשראו הכהנים והלוויים שנשרף בית המקדש, נטלו את הכינורים ואת החצוצרות… ונפלו באש ונשרפו".
ג. דור יוצאי מצרים ימותו במדבר – כאשר שבו המרגלים, שנשלחו ע"י משה (לבקשת העם) לתור את הארץ, והשמיעו באוזני העם דיבה רעה על הארץ: "הארץ אשר עברנו בה לתור אותה – ארץ אוכלת יושביה היא וגו'", נתפתו בני ישראל להאמין לדברי המרגלים – "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא". אמר רבי יוחנן: תשעה באב היה; אמר להם הקב"ה – "אתם בכיתם בכייה של חינם ואני קובע לכם בכייה לדורות" (תענית כט).
ד. נפילת העיר ביתר – בימי מרד בר כוכבא (חמישים ושתיים שנה לאחר חורבן בית המקדש השני), התבצר בעיר ביתר כח יהודי גדול שמנה רבבות רבות מישראל. עיר זו שהיתה מרכז האוכלוסין הגדול והמבוצר ביותר בזמן המרד, נפלה גם היא בתשעה באב. בין תיאורי הזוועה המזעזעים והנוראיים שהתרחשו בנפילת העיר, מסופר בין השאר על נהרות דם אשר זרמו בעיר ובמורדותיה עד ששקע הסוס בדם עד חוטמו.
ה. חרישת ירושלים – לאחר דיכוי מרד בר כוכבא, בקשו הרומיים למחות כל זכר לריבונות יהודית בארץ ישראל. לשם כך שינו את שמה של הארץ ל"פלשתינה" על שם העם הפלשתי הקטן ששכן בדרום שפלת החוף מאות שנים קודם לכן. את שמה של ירושלים שינו ל"איליה קפיטולינה", ואת אדמתה חרשו לאורכה ולרוחבה, כדי למחות ולהכחיד כל זכר לתפארתה. עם חרישת העיר ירושלים בט' באב, נתממשה נבואת הפורענות של הנביא מיכה: "ציון שדה תחרש" (ירמיהו כ"ו,י"ח).
ערב תשעה באב
צום תשעה באב מתחיל בח' באב קודם שקיעת החמה, ונמשך עד אחר צאת הכוכבים של יום ט' באב.
את 'הסעודה המפסקת' שלפני תחילת הצום סועדים בישיבה על גבי הקרקע (או שרפרף נמוך). בסעודה זו נוהגים לאכול מאכל אבלים, כגון ביצה קשה וקרה אותה טובלים במעט אפר לזכר שריפת בית המקדש.
בצום תשעה באב חלים כל העינויים הנוהגים ביום הכיפורים: איסור אכילה ושתייה, איסור רחצה וסיכה (מריחת שמן וקרם), איסור נעילת הסנדל (נעליים או סנדלים עשויים עור) ואיסור יחסי אישות. עם כניסת הצום נועלים נעליים שאינן עשויות עור, ולאחר תפילת ערבית של ליל תשעה באב קוראים בציבור 'קינות' ומגילת 'איכה'.
מכניסת הצום ועד צהרי היום של תשעה באב אין יושבים כרגיל על כסאות, כי אם על גבי שרפרף נמוך או על גבי הארץ. כמו כן יש להצטער בענין משכב האדם, כגון אם רגיל לישון עם שתי כריות יישן באחת. אין מנהגינו לישון על הארץ.
יום תשעה באב
בבוקר נוטלים ידיים עד קשרי האצבעות בלבד, היינו עד מקום החיבור עם כף היד – וכך גם במהלך כל היום, כגון אם זקוקים לנטילת ידיים לאחר היציאה מהשירותים. לרחוץ על מנת להעביר ליכלוך מותר, שאין זה בכלל רחיצה שאסרו) אך רק למקום הלכלוך ולא מעבר לכך.
בתפילת שחרית אין אומרים 'תחנון' ואין מניחים תפילין, משום שהתפילין נקראים 'פאר'. כמו כן אין מתעטפים בטלית גדול. קוראים בתורה "ויחל משה וגו'" ומפטירין בנביא ישעיהו מענין היום "דרשו ה' בהמצאו וגו'". אין אומרים 'שיר של יום' ולא 'פיטום הקטורת'. לאחר התפילה אומרים קינות בציבור, וראוי שכל אחד יקרא לעצמו מגילת 'איכה'.
אין עושים מלאכה הסובלת דיחוי זוכן לא משא ומתן של מסחר) עד צהרי היום. את מאכלי סעודת הערב שלאחר סיום הצום אין מכינים קודם חצות היום.
קודם תפילת מנחה מניחים בברכה טלית ותפילין וקוראים קריאת שמע עם שלוש הפרשיות; כמו כן משלימים 'שיר של יום' ושאר הקטעים שחסרו בתפילת הבוקר. את תפילת המנחה מתפללים בטלית ובתפילין. אודות לימוד התורה נאמר "פקודי ה' ישרים משמחי לב", לפיכך מחצות היום של ח' באב ועד מוצאי תשעה באב אין לומדים אלא בענינים המטילים עצבות, כגון בעניני פורענות או אבלות.
מוצאי תשעה באב
תפילת ערבית מתפללים מיד אחר צאת הכוכבים כדי שלא להכביד את התענית על הציבור. יש המתחילים מוקדם מהרגיל, באופן שהתפילה תסתיים בסיום התענית זבמקרה כזה, אחרי התפילה יש לחזור ולקרוא קריאת שמע בזמנה).
לאחר צאת הכוכבים נוטלים ידיים באופן הרגיל עד סיום כף היד. נוטלים שלוש פעמים לסירוגין, כמעין תשלומין על הנטילה בשחרית זבה נטלנו רק עד קשרי האצבעות). כמו כן יש לרחוץ את הפנים ולשטוף את הפה.
אחרי תפילת ערבית קודם שבירת הצום מבדילים בברכת 'בורא פרי הגפן' וברכת 'המבדיל' זובלא ברכה על נר ובשמים), ושותין הכוס. מקדשים את הלבנה בציבור. אם אפשר, טועמים משהו קודם לכן.
כיבוס במוצאי תשעה באב נדחה: בשנה זו שהצום הוא נדחה, מותר לכבס כבר במוצאי הצום, וכן איןנוהגין שאר דיני אבילות, חוץ מאכילת בשר ושתית יין שאסורים עד למחרת בבוקר.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>