חנוכה – הרקע, התקופה והמסר

חג החנוכה
בלילות החנוכה, שעה שהנרות דולקים בחנוכיה, מספרים הם בשקט בשקט סיפור עתיק ומופלא; אמנם, את הסיפור הזה יכול לשמוע רק מי שמטה את אוזנו הפנימית ומקשיב…
הרקע
סיפור חנוכה מתחיל זמן רב לפני שהתחולל נס פך השמן. עוד בימי שקיעת ממלכות בבל ופרס, ועליית האימפריה היוונית בראשות אלכסנדר מוקדון. הופעתו של אלכסנדר, ציינה שינוי בתשתית התרבותית של העולם. הוא הביא איתו את התרבות ההלניסטית ושאף ליצירת תרבות כלל אנושית. מוקדון הניח שאחידות תרבותית וחברתית תיצור תשתית לאימפריה יציבה.
באותה תקופה סימלה התרבות היוונית בעולם את הקידמה. חכמי יוון פיתחו את הפילוסופיה ואת מדעי הטבע, את השירה, את האמנות הפלסטית ואת תרבות הגוף. השלטת התרבות הזו על העמים שהיו נתונים תחת שלטון אלכסנדר, לא היתה קשה במיוחד. לעומת תרבותו של העולם העתיק, היתה התרבות ההלניסטית מתירנית ומשוחררת ממעצורים רבים, ועל כן קסמה להמונים.
בשנת 300 לפני הספירה הלועזית, אחרי מות אלכסנדר, נחלקה ממלכתו בין שלושת שרי צבאו. שניים מהם קיבלו לידיהם את ממלכות המזרח: תלמי שלט על מצרים, וסלבקוס על סוריה, עיראק, פרס, אפגניסטאן, פקיסטאן וחלקים מהודו.
ארץ ישראל היתה נקודת העימות בין שתי הממלכות ועברה מיד ליד כמה פעמים. מרבית 100 השנים הראשונות היתה תחת שלטון תלמי, ובשנת 200 לפני הספירה הלועזית עברה לידי שלטון סלבקוס, שנגדו מרדו היהודים 37 שנה אחרי כן. אולם בשתי הממלכות היתה שלטת התרבות ההלניסטית שהוסיפה לחלחל ולבסס את עצמה כתרבות האחת, האוניברסאלית.
בלב האוקיינוס האנושי שקיבל על עצמו את התרבות היוונית, היו רק ירושלים ויהודה כיס גיאוגראפי קטן, שיושביו דחו בתכלית את תפיסת העולם החדשה. בימי תלמי הניחו היוונים ליהודים לחיות כרצונם ועל פי אמונתם. יתירה מזו, תלמי אף ראה בתורת ישראל נכס תרבותי רב ערך, וביקש משבעים מחכמי ישראל במצרים לתרגמה ליוונית. תרגום זה ידוע בכינויו 'תרגום השבעים'.
אף על פי כן, חששו חכמי ישראל מפני קירוב לבבות זה. ואכן, נמצא שצדקו. אט אט החלה להתפתח בתוך העם היהודי תופעת ההתייוונות. צעירים חסרי שורשים נסחפו אחר היופי החיצוני והחופש המוסרי של התרבות ההלניסטית. עם הזמן חילחלה ההתייוונות גם אל האריסטוקרטיה היהודית. השכבה הגבוהה אימצה את תרבות יוון, שהיתה כרטיס כניסה חברתי וכלכלי לעולם הגדול. עם זאת, רוב העם נשאר נאמן למורשת אבותיו.
המתיוונים
עם הופעת אנטיוכוס השתנה המצב. העם הקטן, שישב על צומת דרכים אסטרטגי ודבק במנהגיו הבדלניים, הדאיג אותו. בשלב ראשון, ניסה אנטיוכוס להקים בירושלים משטר שיהיה נוח לו. את הכהן הגדול, יוחנן, העביר מכהונתו ומינה תחתיו את המתייוון יאסון. בהמשך הדיח גם אותו ומינה את מנלאוס, מתייוון קיצוני יותר מיאסון. ירושלים נהפכה ל'פוליס' – עיר מדינה יוונית. מוסדות יווניים וגימנסיון התגוששויות הוקמו בה.
מפלגת המתייוונים קיבלה את מלוא הגיבוי של המעצמה הגדולה. ההתייוונות חגגה. המתייוונים התייחסו לתורה ולמצוות כאל אמונות נושנות שאבד עליהן הכלח. את עצמם החשיבו כנושאי דגל הקידמה
והתרבות, אנשי העולם הגדול והמודרני. נאמני התורה נתפסו בעיניהם כחשוכים ו'פאנאטיים'.
הגזירות
בעצת יועציו הגיע אנטיוכוס למסקנה, שלא יוכל לדכא את רוח היהודים אלא אם כן יפגע בדתם. הוא הכריז על גזירות האוסרות את חוקי התורה: אסור לשמור את השבת; אין לערוך ברית מילה; אסור להקריב
קרבנות, ועוד. אולם באורח פלא התרחש ההיפך הגמור, דוקא הגזירות הללו, הן שהביאו לסילוק התרבות היוונית מהארץ ולנצחונם של נאמני התורה.
מרד החשמונאים
המרד פרץ במודיעין, כפר של כהנים ממשפחת החשמונאים. בראש הכפר עמד מתתיהו בן יוחנן, ולו חמישה בנים: יוחנן הגדול, שמעון התרסי, יהודה המכבי, יוחנן הוופסי ואלעזר החורני. קבוצת חיילים יוונים צרה על הכפר וריכזה את כל תושביו במרכזו. היוונים הקימו מזבח אלילים ומפקד הצבא פנה אל יוחנן וציווה עליו להקריב קרבן על המזבח. יוחנן סירב ובמקומו קם אחד המתייוונים וניגש להקריב חזיר על גבי מזבח האלילים. מתתיהו הזקן לא היסס, התנפל על המתייוון וכרת את ראשו. חמשת בניו ושאר העם שניצבו מסביב, התנפלו על החיילים היוונים, וכך המרד החל.
משפחת החשמונאים נמלטה להרים והמשיכה לנהל משם את המלחמה נגד היוונים. לא היה להם מה להפסיד, הם בזו לחיי התייוונות, והעדיפו את המוות עליהם. אט אט הצטרפו אליהם אחרים. אנטיוכוס דחק אותם אל הקיר, והם יצאו להילחם בחירוף נפש על חירותם הדתית.
במהלך המלחמה נפטר מתתיהו הזקן, ובנו יהודה מונה למפקד. הוא ניהל נגד היוונים לוחמת גרילה קלאסית של 'פגע וברח'. החשמונאים נחלו נצחונות קטנים, אך חשובים והמוראל בכפרי היהודים עלה. רבים החלו מצטרפים אל שורות יהודה. בהמשך נערכו גם קרבות פנים אל פנים מול היוונים וצבא יהודה ראה את יד ה' עומדת לימינו.
ניצחון החשמונאים
יהודה שאף להגיע לירושלים ולטהר את בית המקדש. הוא חסם את תגבורות הצבא היווני ופינה לעצמו את הדרך אל הבירה. בקרב האחרון והמכריע שנערך סמוך לירושלים, הטיל ליסיאס, מפקד צבא היוונים, למערכה את מיטב כחותיו – למעלה מארבעים אלף חייל – ובכל זאת גבר עליהם צבא החשמונאים הדל והעלוב והדרך לירושלים נפתחה.
החשמונאים מיהרו אל בית המקדש ומצאו שם הרס וחורבן, פסלים ואלילים. לאחר טיהורו בכ"ה בכסלו, שנת ג'תקצ"ה, 165 לפני הספירה הלועזית. נערכה חנוכתו המחודשת של המזבח. זה גם היה היום בו נמצא פך שמן קטן, חתום בחותמו של הכהן הגדול. ואף על פי שהיה בו כדי להדליק את המנורה ליום אחד בלבד, נעשה נס, והשמן המועט הספיק לשמונה ימים. לזכר נס זה ציוו חז"ל לדורות להדליק נרות החל מכ"ה בכסלו, משך שמונה ימים ולהודות ולהלל לה' על נס הנצחון הצבאי ועל נס פך השמן הטהור.
במבט היסטורי, אנו מבינים היטב, כי דוקא דבקותם של היהודים בדתם ובאמונתם, היא שנתנה לנו לא רק את חג החנוכה, אלא גם את עצם הישארותנו יהודים. בזכות אמונתם העזה נשארנו עם יהודי ויכולנו לחזור אל ארץ אבותינו.
ובעצם, ההיסטוריה חוזרת, אלא שאת התרבות ההלניסטית החליפה התרבות המערבית.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>